משהו באנרגיה של ציפי פשוט גרם לי להיפתח ולספר בפעם הראשונה על כישלון מאוד כואב שגרם לי להתקף חרדה…
ציפי היא מומחית לחדשנות ניהולית והבעלים של BFOCUS. היא גם חוקרת, מרצה, מנחה תוכניות וסדנאות בארגונים ובאקדמיה על מיומנות הניהול בעולם העבודה החדש והמשודרג.
בנוסף היא חובבת כשלונות (כמו כולנו) ומסתכלת לאתגרים בלבן של העיניים.
אז מה אתם חושבים, אנשים מפחדים יותר מכשלון או הצלחה?
איזה כשלון (שעדיין מלווה את ציפי) היא בחרה לשתף איתי?
מה היא "תסמונת המתחזה" ולמה ציפי הרגישה כמו בסרט "הקיץ של אביה, ואיפה זה תפס את ציפי?
מה ההבדל בין טעות לכשלון ואיך ציפי מגדירה אותם?
מתי הטעות הופכת לרעילה? ומה היא "חיוביות רעילה"?
איך מטפלים בכשלון של עצמנו?
ו… פעם ראשונה שאני משתף כשלון- חשבתי להוריד את הקטע הזה בעריכה – אבל החלטנו ביחד שזה נכון להשאיר את הקטע הזה.
איזה כשלון שיתפתי, למה זה גרם לי להתקף חדרה, ולמה ציפי חושבת שזה דווקא הצלחה מסחררת?
מה זה האש"פ? ואיך מנהלים צריכים להשתמש בו כדי לעזור לעובדים שלהם להתמודד עם הכישלון שלהם.
